תביעה נגד שני מזיקים ב – 2 תאונות דרכים – מערכה בשלוש ערכאות – כשבשתיים מהערכאות (מחוזי ועליון) נערכו שני סיבובים
תביעה זו הינו דוגמא מובהקת למאבק משפטי חסר פשרות אותו חרת משרדנו על דגלו.

מדובר במקרה פשוט לכאורה של אשה צעירה, יועצת פדגוגית בעיריית ת"א, אשר נפגעה באותו איבר (ברך) בשתי תאונות דרכים אחת ב – 1994 והשניה ב – 1999. יצוין כי בעיותיה הרפואיות הרציניות ותקופת אי הכושר הארוכה החלו לאחר התאונה השניה. התאונה הראשונה הוכרה כתאונת עבודה במל"ל. הגשנו תביעה אחת נגד שתי המבטחות של הרכבים שהיו מעורבים בשתי התאונות ("הפול" ו"הדר") וזאת על מנת שמרשתנו, ("התובעת") "לא תיפול בין הכסאות" ותקבל פיצוי בגין מלוא נזקיה משתי התאונות. אלא ש"שרשרת" של טעויות שיפוטיות ב – 2 ערכאות (שלום ומחוזי) הובילה לכך שהתיק התנהל כמתואר בכותרת.

בית משפט השלום (כבוד השופט ד' גלדשטיין) קבע כי עיקר הפגיעה נגרמה עקב התאונה הראשונה (על פי חוות דעת פרופ' סודרי, המומחה האורטופדי שמונה לקביעת הנכות בגין התאונה השניה, שקבע כי לא נותרה נכות בגין התאונה השניה והנכות כולה היא בגין התאונה הראשונה כפי שנקבעה ע"י ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי), אך ייחס חלק מן הנזק גם לתאונה השנייה. בהתאם לאמור, חילק בית המשפט את סכום הפיצוי בין המשיבות (פחות או יותר שווה בשווה). "הדר" ערערה על פסק הדין ואף התובעת הגישה באמצעותנו ערעור שכנגד מטעמה נגד "הדר".

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן וא' שילה) מצא כי "הפגיעה שנפגעה התובעת בתאונה השנייה היתה קלה ולא השאירה נכות. נכותה לאחר התאונה השנייה היא אותה נכות שהיתה לה לאחר התאונה הראשונה….". לאור האמור, קיבל בית המשפט את ערעורה של "הדר" והפחית מסכום הפיצוי את ראשי הנזק שיוחסו לתאונה השנייה. בית המשפט הותיר על כנו את הפיצוי בגין הנזק הלא – ממוני שאירע עקב התאונה השנייה, ואף הגדילו בהתאם לנטען על ידי התובעת בערעורה שכנגד. עם זאת קבע בית המשפט כי מאחר שהתובעת לא הגישה ערעור נגד "הפול", אין היא יכולה לעתור להגדלת סכום הפיצויים שבהם חויבה "הפול" במקביל להפחתת סכום הפיצוי שבו חויבה "הדר".

התובעת הגישה בקשת רשות ערעור (ראשונה) לבית המשפט העליון באמצעותנו והיא נתקבלה (רע"א 10394/06 בן דוד נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול").

בית המשפט העליון קיבל את טענתנו כי מכח תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, בערעור נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהייתה קיימת גם בדרגה הראשונה ובגבולותיה מוסמך בית המשפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו. לפיכך פסק כי כאשר מדובר במקרה שבו יש לחלק את הנזק בין שני אירועים, הפחתה בחבות של מזיק אחד, במסגרת ערעורו, מקימה בד בבד צורך בהעלאת החבות של המזיק השני, וזאת גם כאשר הניזוק לא הגיש ערעור משלו בשאלת חלוקת הנזק.

לאור האמור הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בחלוקת הנזק בין כל הצדדים להליך על – פי המתווה שנקבע.

בפסק – דין משלים, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר שרון) כי יש לחייב את "הפול", בנוסף לסכומים בהם חויבה במסגרת פסק – דינו של בית משפט השלום בגין התאונה הראשונה, גם בסכומי הפיצוי שנפסקו לעבר, שכן נזקים אלה כולם נובעים מן התאונה הראשונה. לגבי הסכומים שנפסקו לעתיד בשל נכות שקיימת לכאורה בגין התאונה השנייה, נפסק כי מאחר שנקבע שלא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה השניה – דינם להתבטל. לעניין ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, נפסק כי יש לייחס את כל התגמולים ששולמו , לתובעת לתאונה הראשונה, ולנכותם מסכום הפיצוי בו חויבה "הפול". עוד נקבע כי "פול" לא חויבה לשלם לתובעת, במסגרת ההוצאות הרפואיות, סכום בגובה 44,000 ₪ (הגם שסכום זה, ששולם על – ידי "הדר" כתשלום תכוף, נוכה מהתשלום בו חויבה "הדר"), וזאת משום שהתובעת לא הוכיחה הוצאה זו.

בבקשת רשות הערעור השניה שהגישה התובעת באמצעות משרדנו לביהמ"ש העליון (רע"א 6748/10) נטען על ידנו כי לא היה מקום לבטל ראשי נזק שונים (אבדן כושר השתכרות, הוצאות רפואיות ונסיעות מוגברות) שנפסקו לעתיד בגין התאונה השנייה בסכום כולל של 26,000 ₪. לטענתנו, בית משפט השלום לא פסק ראשי נזק אלה לעתיד בשל נכות שקיימת לכאורה בשל התאונה השנייה. אלא כחלק מכלל נזקה של התובעת בגין שתי התאונות. עוד טענו בשם התובעת כי נפלה שגגה במנגנון ההצמדה שקבע בית המשפט לתגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם יש לנכות. לבסוף טענה התובעת באמצעותנו כי ההוצאה בגין התשלום התכוף בסך של כ 44,000 ₪ הוכחה, ומפנה לעניין זה להחלטה שניתנה על – ידי בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' וולצקי) בנושא זה.

ביהמ"ש העליון החליט לקבל את הבקשה ואת הערעור, ובכך למעשה נתקבלו מלוא טענותינו והצדק שב על כנו.