משרדנו ייצג קיבוץ בעמק בית שאן שנתבע על ידי חברה העוסקת בביצוע עבודות תשתית ובנייה בתביעה לפסק דין הצהרתי במסגרתה נתבקש ביהמ"ש ליתן צו לפיו החוזה אשר נכרת בין הקיבוץ לבין החברה לשווק וקידום ההרחבה לביצוע התשתיות הציבוריות בהרחבה קהילתית המתוכננת ע"י הקיבוץ עומד בתוקפו וכי התובעת תהא זכאית לרווח מסוים בגין כל יחידה שתשווק בהרחבה.

התביעה הוגשה לאחר שכשנתיים לאחר חתימת החוזה נודע לחברה כי הקיבוץ מבצע את ההרחבה ואת בניית התשתיות הציבוריות שלה, שלא באמצעות החברה התובעת וזאת הואיל והחברה התובעת לא הצליחה לשווק את הפרויקט ולא החתימה כלל משתכנים פוטנציאליים להרחבה. החברה התובעת טענה כי מעשים אלו של הקיבוץ מהווים בגדר הפרת החוזה עם החברה התובעת, הואיל וקשיי השווק בהם נתקלה היו אינהרנטיים לאזור וחלקם נבעו אף מהתנהלות הקיבוץ.

בית משפט השלום בנצרת (ה"פ 1301-10-08) קיבל את מלוא טענותינו וקבע כי "לא עלה בידי התובעת לקיים את התחייבויותיה בהתאם להסכם אשר נכרת בינה לבין הנתבע ובנסיבות אלו בוטל ההסכם והודעה על כך נמסרה לתובעת. טענות התובעת לפיה הצדדים הסכימו על הקפאת ההסכם עד לחידושו, כאשר הנתבע יגיע למסקנה כי הגיע שעת כושר, לא הוכחה בעיניי. כאמור לעיל, מצאתי, כי אין הגיון כלכלי ועסקי בטענה האמורה. לא סביר, כי הנתבע יקשור עצמו לעולמי עד בהסכם עם התובעת, כאשר אין מחלוקת, כי התובעת כשלה בשיווק השכונה ואינה עומדת בחלק שלה בביצוע ההסכם.

כמו כן, סבורני, כי בהתאם לנסיבות ולאור העובדה שלא עלה בידי התובעת לשווק את ההרחבה, אף לא למשתכן אחד וכן לאור העובדה שעד היום לא עלה בידי הנתבע (הקיבוץ) להמשיך ולהקים את ההרחבה ומשכך החוזה לו היה ממשיך להתקיים בין הצדדים אינו בר ביצוע בשלב זה, הרי שאין זה סביר, כי יוטל על הנתבע (הקיבוץ) לשלם לתובעת פיצוי בגין הפסד רווחיה, כאשר לא הוכח כלל, כי אף אם ההסכם היה נותר בתוקף היו לתובעת רווחים כלשהם.

לאור כל האמור לעיל מצאתי, כי אין ממש בטענת התובעת לפיה ההסכם בינה לבין הנתבע (הקיבוץ) בוטל שלא כדין וכי בשל כך היא זכאית לפיצוי בגין נזקיה, כנטען בכתב התביעה מטעמה. לפיכך, אני דוחה את התביעה".