משרדנו ייצג קיבוץ בגליל העליון אשר יזם הרחבה למגורים בצמוד לקיבוץ בשטחי משבצת הקיבוץ. במסגרת הפרויקט תושבי ההרחבה הומלצו להקצאת מגרש וחתימת חוזה חכירה מול מנהל מקרקעי ישראל וכן חתמו על חוזים לבניית בתיהם מול חברה קבלנית.

חלק מתושבי ההרחבה הגישו בשנת 2010 נגד הקיבוץ (וכנגד מנהל מק"י, הקבלן והמועצה האזורית) תביעה כספית על סך כ – 6 מיליון ₪ להשבת כספים שונים שהקבלן והקיבוץ גבו מהם במסגרת ההרחבה, כאשר רובם הגדול של הכספים שהקיבוץ גבה נועד לשחרור מגרשי ההרחבה משעבודם לבנק, דבר שלטענת התובעים לא נאמר להם. לטענת התובעים, הגם שהם חתמו על מסמכי והסכמי פרוייקט ההרחבה לפני למעלה מ – 7 שנים מיום הגשת התביעה, הרי שיש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות – "התיישנות שלא מדעת", הואיל ורק עם פרסום דו"ח מבקר המדינה במאי 2009 נודע להם כי חלק מהתשלומים ששילמו לקיבוץ ולקבלן הם תשלומים שלכאורה נגבו מהם שלא כדין ובניגוד להוראות מועצת מקרקעי ישראל.

משרדנו הגיש בקשה מפורטת לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הש' מוניץ) בפסק דינו מיום 29/6/11 בת.א. 22482/11 דחה את התובענה על הסף בקובעו כי התובעים ידעו היטב כי כל פרויקט ההרחבה מתבצע על פי החלטות מנהל מקרקעי ישראל, ויכלו לבדוק במאמץ סביר וללא קושי לפני חתימתם על החוזים את מהות התשלומים שהם משלמים לקיבוץ ולקבלן, את מצבם המשפטי ואת חוקיות התשלום. לפיכך מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום חתימתם על ההסכמים עם הקיבוץ ואין תחולה לחריג המאריך את תקופת ההתיישנות מכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. למעלה מן הצורך קבע ביהמ"ש כי דו"ח מבקר המדינה אינו יכול לשמש ראיה לתובעים כדי לבסס את טענתם בדבר החלת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.