הוכחת האחריות והיקף הפיצוי במקרה של הפרת החובה.
כאשר מדובר על "הסכמה מדעת" הכוונה היא לזכותו של המטופל לקבל מידע רפואי מלא שיאפשר לו לקבל החלטות טובות ביחס לטיפול רפואי שהוא עתיד לקבל. זכות זו מעוגנת בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.

על מנת שבית המשפט יקבע אחריות בנזיקין בגין העדר קבלת "הסכמה מדעת" של המטופל, למלוא נזקי המטופל שנגרמו עקב ההליך הרפואי, לא מספיק להוכיח כי הופרה חובת היידוע, דהיינו חובת מסירת מלוא המידע הרלבנטי להליך הרפואי. על התובע להראות כי לו היה מקבל את מלוא המידע הרלבנטי אודות ההליך הרפואי, הוא היה מסרב להסכים לביצוע ההליך הרפואי. דהיינו על המטופל התובע לבסס קיומו של קשר סיבתי מלא בין אי מסירת מלוא המידע הרלבנטי לבין הסכמתו לביצוע ההליך הרפואי.

מכיוון שמדובר בבחינה (של בית המשפט) הנעשית בדיעבד, בדרך כלל קיים קושי משמעותי לשער את הדרך בה היה המטופל – התובע – מכריע לו מלכתחילה היה נחשף לכל המידע הרלבנטי. לפיכך נקבע כי המבחן יהיה לפי אמות מידה אובייקטיביות של המטופל הסביר, בהנתן כל הנתונים הרלבנטיים של המטופל הספיציפי שהגיש את התביעה.
כאמור כאשר המטופל התובע ביסס את הקשר הסיבתי, דהיינו הוכיח כי מטופל סביר במצבו לא היה בוחר לעבור את ההליך הרפואי אילו היה מקבל מהרופאים את מלוא המידע והסיכונים הרלבנטיים להליך הרפואי, חובה שכאמור הופרה, יזכה התובע במקרה כזה לפיצוי על מלוא נזקיו שנגרמו עקב הטיפול הרפואי, אפילו לא היתה בטיפול הרפואי עצמו (פרט לאי מסירת מלוא המידע) רשלנות כלשהי.

ראו למשל: ע"א 8946/06 עמותת בית חולים שערי צדק נ' שלמה יצחק (פורסם ב"נבו") שדחה ערעור על פסה"ד בת"א (חי') 920/99 שלמה יצחק נ' עמותת שערי צדק (פורסם ב"נבו"), בו פוצה התובע פיצוי מלא עקב קטיעת ידו עקב תסמונת נוירולוגית נדירה (RSD) שהתפתחה אצלו לאחר ניתוח אורטופדי שעבר, אך ורק בגין העילה של היעדר הסכמה מדעת ועל אף שלא הוכחה רשלנות כלשהי בביצוע הניתוח שעבר התובע לפני התפתחות ה – RSD וקטיעת היד.