כפי שהסברנו במאמרים קודמים באתר, על מנת לזכות בפיצוי מהמעביד (או מבטחו) בגין תאונת עבודה, יש צורך להוכיח "עוולה" נזיקית שביצע המעביד (בד"כ עוולת "הפרת חובה חקוקה" או עוולת "הרשלנות"), שכן המעביד איננו חב באחריות מוחלטת ולא כל תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודתו תזכה אותו בפיצוי אוטומטי.
לאחרונה ניתן פסק דין הממחיש עקרון זה בצורה מיטבית. התובע, עובד חברת "מקורות" נפגע בתאונת עבודה עת מעד במהלך העברת פלטות אל תוך תעלות בשטח העבודה, רגלו התעקמה ונגרם לו שבר בקרסול.
בית המשפט קבע כי אמנם חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו מחייבת אותו לנקוט את כל האמצעים הסבירים על מנת לוודא שעובד יוכל לבצע את עבודתו בצורה בטוחה, וחובה זו אינה מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות או יוצאות דופן. כמו כן, כוללת חובת הזהירות של המעביד את חובתו לצפות רשלנות, ואפילו פזיזות בביצוע העבודה מצד העובד.
עם זאת, חרף ההיקף הרחב של חובת הזהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדו, אין מדובר באחריות מוחלטת. מעביד איננו נחשב כמבטח של העובד כנגד כל סיכון שעלול להתממש במסגרת עבודתו; הוא איננו אחראי לתאונה שגרתית שקרתה במהלך עבודה שהיא חלק מסיכוני העבודה הרגילים שלא ניתן לסלקם משום שהם נובעים מאופי העבודה. סכנה עשויה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר.
בנסיבות העניין, לימוד של חומר הראיות מעלה כי התובע לא הוכיח את דבר קיומן של סכנות בלתי סבירות כנטען על ידו. בנסיבות המקרה דנן, לא קמה חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובע, וממילא חובה זו לא הופרה על ידי הנתבעת. לפיכך, דין התביעה להידחות.
אשר על כן יש צורך בבחירה מושכלת וקפדנית של התביעות הראויות להיות מוגשות כנגד המעביד. בכל מקרה מומלץ להתייעץ עם עורך דין מומחה בנושא תאונות עבודה.
