אחד החריגים להגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) קובע כדלקמן: "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא ע"י השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
בפסק דין חדש שניתן לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון, נדון מקרהו של נהג אשר אסף ברכבו "טרמפיסט". בשלב מסוים השתלט "הטרמפיסט" על הרכב תוך שהוא דוחק את הנהג ממושב הנהג. בנסיון למנוע את השתלטות "הטרמפיסט" על הרכב נאחז הנהג בדלת הרכב כשפלג גופו העליון מחוץ לרכב. "הטרמפיסט" לחץ בחוזקה על דוושת הגז והנהג נפל ונחבל בכל חלקי גופו כש"טרמפיסט" ממשיך בנסיעה ונמלט עם הרכב.
ביהמ"ש העליון קבע כי הסיטואציה המתוארת לעיל איננה מהווה "תאונת דרכים" הואיל וה"טרמפיסט" ביקש להפיל את הנהג מרכבו כדי לאפשר את נטילת הרכב. העובדה כי הנהג נפגע מעצם הנפילה ולא מהרכב אינה משנה. נפסק כי ככלל דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת – ההשתלטות על הרכב בענייננו – ואילו המניע העומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת אין לו חשיבות.
לא ניתן גם לומר כי במקרה זה הנזק נגרם רק על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי (ואז היה מוכר כ"תאונת דרכים") הואיל וה"מעשה" הוא לחיצת "הטרמפיסט" על דוושת הגז ונהיגה במהירות גבוהה. פעולות אלו הן עצמן גרמו במישרין לנפילת הנהג ולנזק שנגרם לו, ולא ניתן לראות בתוצאה זו כאילה נבעה "מהשפעה" גרידא של מעשה גניבת הרכב על השימוש ברכב.
